החלטה בתיק רע"צ 15262-03-12

בקשה למתן צו מניעה זמני שיעכב את פינוי המבקשים מהדירה מושא הליך זה עד להכרעה בהליך העיקרי, בגדרו עתרו המבקשים לתת להם רשות לערער על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל. בהחלטתו דחה כב' הרשם את בקשת המבקשים לבטל את הליך הפינוי. 

א.   ההליך והצדדים לו

1.        בבעלות המשיבה הפורמלית, ר.י.ש.מ. חברה לבניין והשקעות בע"מ (להלן החייבת), זכויות בדירה ברח' קלמן גבריאלוב 12/30 ברחובות (להלן הדירה). מנהלת החייבת היא גב' מעיין שמש, אחותו של המבקש 1 דנן (להלן המבקש).

2.        נגד החייבת ניתן פסק-דין לטובת משיב 1 (להלן הזוכה). פסק-הדין הוגש לביצוע בתיק הוצל"פ (חדרה) 12-01152-08-4, בו מונה משיב 2 ככונס נכסים לדירה מטעם הזוכה (להלן הכונס). הכונס נקט הליכים לפינוי הדירה ובתוך כך נקבע מועד לפינויה ליום 11.3.2012.

3.        לטענת המבקשים, בני-זוג, הושכרה להם הדירה על-ידי החייבת לפי חוזה שכירות מיום 1.10.2009, מכוחו הם זכאים להחזיק בנכס ולהתגורר בו עד 31.9.2012. עוד נטען שהמבקשים שילמו את דמי-השכירות החלים בגין הדירה עד תום תקופת השכירות בסך 60,000 ש"ח בדרך של קיזוזם כנגד חוב החייבת למבקש.

4.        לטענת המבקשים לא נודע להם דבר קיומו של הליך הפינוי, כמו גם המועד שנקבע לביצועו, אלא ביום 6.3.2012. ביום 7.3.2012 פנו לכב' הרשם בבקשה לבטל את הליך הפינוי. ביום 8.3.2012, לאחר שהונחה לפניו עתירת המבקשים לבטל את הפינוי מזה ותגובת הכונס שהתנגד לבקשה מזה, דחה כב' הרשם את הבקשה והורה על ביצוע הפינוי במועדו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן כשלצידה הבקשה לסעד זמני.

5.        טענות הצדדים הוגשו בכתב והושלמו על-פה בישיבת יום 26.3.2012. בעלי-הדין ויתרו על חקירת מצהירים.

ב.   דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.        בתורת הצווים הזמניים מושלת בכיפה הנטייה להשקיף על סעד זמני לא באופן פורמלי וצר אלא מתוך נקודת מבט רחבה, תוך ראייתו כאמצעי שנועד לגשר בין אינטרסים של בעלי-הדין בתקופת הביניים שעד להכרעת ההליך העיקרי [שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 189 (מהדורה שנייה, 2008)]. כלל הוא שעל מבקש הסעד הזמני להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה הנטענת ( התנאי של הוכחת זכות לכאורה) וכן עליו להראות שהנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני עולה על הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד ( שיקול מאזן הנוחות). אף שבין התנאי של הוכחת זכות לכאורה לבין שיקול מאזן הנוחות מתקיים יחס של "מקבילית כוחות" נדרש מבקש הסעד לעמוד ברף שכנוע מינימאלי בנוגע לכל אחד מן התנאים הללו בנפרד, שאם לא כן לא יהיה מקום ליתן את הצו הזמני המבוקש [רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (טרם פורסם, 6.6.2006)]. כללים אלה חלים בעיקרם לא רק על בקשת סעד זמני שמוגשת לערכאה הדיונית בטרם ניתן פסק-דין אלא גם על עיכוב ביצועה של החלטה שבגינה ננקט הליך השגה בעל אופי ערעורי. גם כאן נדרש מבקש הסעד להראות שסיכוייו להצליח בהליך העיקרי טובים וכי דחיית בקשתו תהא כרוכה בנזק בלתי-הפיך שאינו בר-פיצוי בכסף. בחינת הבקשה לאורן של אמות-המידה הללו מעלה שאין להיעתר לה.

2.        מקום נכבד בגדרה של הבקשה תופסת טענת המבקשים לפיה נודע להם דבר קיומו של הליך הפינוי והמועד שנקבע לביצועו זמן קצר טרם פנייתם לכב' הרשם. בתוך כך נטען שלא נעשתה מסירה כדין של הודעת הפינוי למבקשים. עוד נטען שהדבר נעשה בחוסר תום-לב שכן הזוכה ידע, ומכל מקום היה עליו לדעת, על כך שהמבקשים מתגוררים בדירה. לפיכך גרסו המבקשים שנוכח סמיכות הפרשיות בין המועד בו נודע להם דבר קיומו של הליך הפינוי לבין המועד שנקבע לביצועו נמנעה מהם הזדמנות הולמת להביא טענותיהם לפני כב' הרשם בטרם ניתנה החלטתו. לשיטתם היה על כב' הרשם לעכב את  הליך הפינוי על-מנת ליתן למבקשים זכות ראויה להישמע תוך קיום דיון במעמד הצדדים.

בנקודת הזמן דהיום כלל אינני נדרשת לטענה זו ואין בכוחה להועיל למבקשים. ראשית, למבקשים אינה עומדת זכות קנויה להישמע  לפני כב' הרשם על-פה ולכאורה מיצו את זכות הטיעון הנתונה להם בהבאת טענותיהם לפני כב' הרשם בכתובים. החלטת כב' הרשם ניתנה לאחר שהונחו לפניו עמדות שני הצדדים. שנית וזאת עיקר: ככל שהיה פגם בעניין זה, ואינני קובעת כך, הרי שהוא בא על תקנתו המלאה בהליך זה, בגדרו ניתנה למבקשים הזדמנות לשטוח טענותיהם נגד הפינוי בכתב ועל-פה. אף-על-פי-כן לא עלה בידם להראות שבאמתחתם עילה לכאורית כדין למנוע את הפינוי או לעכבו למשך פרק זמן נוסף.

3.        המבקשים מחזיקים בדירה מכוחה של החייבת; זכות השכירות הנטענת שבפיהם נגזרת  מזכות הבעלות של החייבת. מכיוון שכך זכות המבקשים בנכס אינה עשויה לעלות בהיקפה או בעוצמתה על זכות החייבת. נקודת המוצא לדיון היא שלחייבת אין הגנה מפני הליך הפינוי. פשיטא שאין בכוחה של החייבת לסכל את הפינוי, ולפגוע בכך בזכות הזוכה שיסודה בפסק-דין, בדרך של העברת הדירה לצד שלישי בגדרה של עסקת שכירות. לעניין זה אין נפקא מינה מתי החלה השכירות ומה מועד סיומה. בע"א 3649/07 קשת טעמים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם, 3.4.2010), עליו מסתמכים המבקשים, אין כדי לשנות ממסקנה זו. השאלה שנדונה שם נסבה בעיקרה על השפעת תוכנו של החוזה בין הבנק-הממשכן לבין החייב-הלווה על זכויות שוכר בנכס מושא המשכנתא ועל הנפקות הנודעת לרישום המשכון על כך; מסכת יחסים זו אינה רלוונטית לענייננו.

4.        הבנק אוחז בפסק-דין נגד החייבת ומכוחו הוא זכאי להיפרע את החוב הפסוק מתוך רכושה של החייבת והדירה בכלל זה. מדובר בזכות קניינית שבאה בגדרו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עצם העובדה שמדובר בהליך פינוי שננקט לשם מימוש פסק-דין ולא לשם מימוש משכנתא אינה מעלה ואינה מורידה בכל הקשור לזכותם ומעמדם של המבקשים למנוע את הפינוי או לעכבו.

כנגד זכות הבנק ניצבת זכות המבקשים. מן התשתית העובדתית הלכאורית שהוצגה בבקשה עולה שמדובר בזכות שעוצמתה חלשה. הלכה למעשה נחתם הסכם השכירות עליו נסמכים המבקשים בין אחות המבקש במעמדה כמנהלת החייבת לבין המבקשים. בנוסף לקשרי המשפחה הללו התקיימו לכאורה בין החייבת למבקש קשרים עסקיים שבמהלכם העמיד המבקש הלוואה לחייבת. דמי השכירות בגין התקופה שמיום 1.10.2010 עד 30.9.2012 שולמו, כך נטען, בדרך של קיזוז כנגד אותה הלוואה ולא בדרך של תשלום בפועל [ר' נספח להסכם שכירות שצורף לתצהיר המבקש; להלן הנספח לחוזה]. לכאורה נובע מכך שהמבקשים לא שינו מצבם לרעה: כפי שהיה ערב חתימת הנספח לחוזה השכירות, כך גם עתה, עליהם להיפרע מהחייבת את חובה להם, או למצער את יתרתו, ואין בקיומו של חוב כזה כדי להעניק להם זכות בדירה שעולה בעוצמתה על זכות החייבת ואשר גוברת על זכותו של הזוכה לממש את הנכס.

5.        זאת ועוד, המבקשים לא נקטו גילוי מלא בכל הקשור לעסקת ההלוואה שנרקמה בינם לבין החייבת ונמנעו מהצגת נתונים ומסמכים שיעידו על כך שהחוב שקוזז כביכול כנגד דמי שכירות, חוב אמיתי הוא. למעט אותו נספח לחוזה, שדלותו ועמימותו בעניינים הללו גלויה וניכרת לעין, לא הוצג מסמך נוסף כלשהו. בתוך כך לא צוין מועד העמדת ההלוואה לחייבת בידי המבקש, סכומה ותכליתה, אף לא הוצג מסמך כלשהו שיהווה ראשית ראיה לקיומה. טענות המבקשים בכל הקשור לחוב החייבת להם סובלות מדלות ראייתית ניכרת. דלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו של מבקש סעד זמני, לא כל שכן סעד מסוג של צו מניעה שהענקתו נתונה לשיקול דעת בית-המשפט, לנקוט גילוי מלא של כל העובדות שניצבות ביסוד בקשתו: " [...]מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוואנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוואנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט" [רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433, 441 (2001)]. המבקשים לא נהגו על-פי אמת מידה זו מבלי שניתן לכך כל הסבר.

חוב החייבת לזוכה הוא חוב ממשי, מוכח וחלוט שעוגן בפסק-הדין שהוגש לביצוע. חובה הנטען של החייבת למבקש איננו כזה. בתחרות בין חובה המוכח של החייבת לזוכה לבין חובה הנטען של החייבת למבקשים יד הזוכה, לצרכי הכרעת הבקשה דנן, על העליונה.

6.        מן המקובץ עולה שהמבקשים לא הראו שעומדת להם זכות לכאורית למנוע את הפינוי או לעכבו למשך פרק זמן נוסף. סיכוייהם להצליח בהליך העיקרי אינם גבוהים. גם מן ההיבט של מאזן הנוחיות אין להיעתר לבקשה. הריונה של המבקשת, אף בהינתן מכלול נסיבותיו, אינו עשוי להטות את הכף באופן שיצדיק היענות לבקשה. טענת המבקשים שאין להם מקום מגורים אחר נטענה מן השפה ולחוץ ולא נתמכה בתשתית עובדתית-לכאורית כלשהי. בתוך כך לא טענו המבקשים ולא הראו שאין ביכולתם לפנות את הדירה ולהעמיד לעצמם מקום מגורים חלופי באופן שיתחשב במצבה של המבקשת ויהלום את צרכיה. להנחתם של המבקשים כי מעבר דירה לעת הזו יפגע בהכרח במבקשת אין על מה שתסמוך. 

ג.    סיכומם של דברים